מאמרים אלו הם ערוץ לדיאלוג שמאפשר הדהוד דרך קריאה מחודשת ומזווית אחרת.

 

נשמח לקרוא ולשמוע את שתרצו להגיד, לשאול ולהדהד.

 

צוות אכוונה


הורים פונים לעזרה, מחפשים מומחים לבעיה שיש לילד, ומנסים למצוא דרך לאבחן ולפתור את הבעיה. הם עובדים קשה, ומשלמים הרבה על מנת לאבחן את ההפרעה, את הבעיה התפקודית, את המגבלה. סובלים בשקט ועושים את כל מה שצריך...

בתקופת גיל ההתבגרות המבוגרים מפסיקים להיות כל יכולים ואידאליים בשביל הילד. ההזדהויות הקודמות של הילדים עם המבוגרים ומה שלימדו אותם לפתע כבר לא רלוונטיות ונוצר משבר אמון. מצד אחד אם כן, מה שמקבלים בבית כבר לא מספיק טוב, ומצד שני יש עוד דרך ארוכה לעשות כדי לדעת מה כן טוב בשביל הנער והנערה.

היחסים בין ילדים להוריהם מעוררים אצל מטפלים את השאלה במי הם למעשה מטפלים כאשר ילדים פוקדים את הקליניקה שלהם: האם הסבל של הילד הוא באמת שלו או שמא הוא סימפטום של ההורים או הקשר ביניהם? האם הילד ממוקם כאובייקט של הפנטזמה האמהית או שהוא נפרד ממנה? על בסיס התיאוריה הלאקאניאנית, במאמר זה מוצעת חשיבה לוגית המבחינה בין המקרים השונים, ונטען כי זיהוי כזה של מיקום הילד ביחס למבנה המשפחתי שלו עשוי לכוון את הטיפול ולתרום לו.

"אין ילד ללא מוסד", כותב לוראן : “הילד הולך עם מוסד. זה של המשפחה, או של מה שמחליף אותה: החבורה, הרחוב, חוק הג’ונגל אם הכרחי”. לוראן מציע שלא כל כך נדאג כשמוסד המשפחה לא מתפקד, שכן הילד ימצא מוסד, בדרך זו או אחרת. יותר מזה, הוא רואה במוסדות בחיי הילד מבנה מועיל. אך קודם כל כדאי להבין למה זה טוב, למה יש צורך בפונקציה המוסדית, כילדים וכבוגרים.

לעתים קרובות, כאשר ילד עם מגבלות טועה בביצוע משימה שלמד, המסקנה המידית היא לבטל את המשימה, במקום למצוא פתרונות יצירתיים להתמודד עם הטעות והקשיים. פינוק היתר ממקד את הילד תמיד במרכז, והגנה וחסות יתר מלמדות אותו שהוא חסר יכולת, חלש וללא מסוגלות להתמודד עם החיים. התייחסות כזו לא מאפשרת לילדים להכיר את עצמם, לפתח את היכולות שלהם, ללמוד ייצוג וביטוי עצמי, ולהתפתח כאישיות נפרדת ואוטונומית.

שנים רבות אני "משחקת" בקליניקה עם ילדים. תמיד התייחסתי למשחקם ברצינות, תוך ניסיון להבין מה הם מנסים להביע בו. היה לי ברור שכשהילד משחק הוא מביע את עולמו, ומתנסה בשליטה על חוויות חיים שאין לו שליטה עליהן. הוא יכעס על הבובות "שלא צייתו" לו, ילבש גלימת לוחמי-על בלתי מנוצחים, ישחק במחבואים ויהיה פעם זה ש"נעלם" ופעם זה שנעלמים לו. במשך השנים התבהר לי שמשחק הוא יותר מכך: במשחקו חוקר הילד את שאלת קיומו ולא פחות מזה.


בניית אתרים 2all