"שיח הבית הירוק" מתקיים במרחב ובזמן של הורים ושל אנשי מקצוע, שרוצים לשוחח על "השאלות הקטנות"

בשנים הראשונות לחיי הילד.


הפגישות הן עם ההורים, הילד והתינוק והן מתקיימות בקליניקה של המטפל/ת.


אפשר ליצור קשר עם המטפלות הרשומות בדף זה,

                                                   צוות אכוונה





איזור תל אביב:

אנה גלמן, פסיכולוגית קלינית,  050-5401253 ;  Anaguelman@gmail.com

 

דקלה ברוידא, פסיכולוגית קלינית וחינוכית, השארת הודעת טקסט ב 050-5951925 ;  diklala12@gmail.com


דניאל עמרם, פסיכולוגית קלינית וחינוכית, 054-4607271 ; Daniele.amram@gmail.com



איזור הרצליה וגבעתיים:

תלמה אשי, פסיכולוגית התפתחותית, 054-4758193 ; asheytal@gmail.com



איזור מודיעין-מכבים-רעות:

רונית שי, מטפלת בגישה פסיכואנליטית, 050-8263798 ; Ronit.mekomot@gmail.com


נורית שרייבר, פסיכודרמטיסטית, 054-4264189 ; Nurit698@gmail.com



***

שאלות שמדברים עליהן ב"שיח הבית הירוק":


אמא - את שלי / אנה גלמן


אמא מלאת חיים מגיעה עם שני ילדים: ילדה יפה בת 3 וחצי וילד בן שנה וחצי. שני הילדים המתוקים מסתובבים בחלל בחופשיות, אבל הילדה רצה כל הזמן אחרי האח שלה, מחבקת אותו ועוצרת אותו בריצתו. הוא מרגיש מאד בבית בחלל החדש, והיא כל הזמן רודפת אחריו ומחבקת אותו.

ואז הוא מגלה את הדלת החוצה ומנסה לפתוח אותה. הוא מקשיב טוב לכל מילה שלי על כך שהוא לא יכול לצאת החוצה לבד. הוא מבין כל מילה, אבל מיד באה אחותו, תופסת אותו ומרחיקה אותו מהדלת בחיבוק.

יש לתומר אמא גדולה ועוד אמא, שתי אימהות, אבל למה? הרי תומר מבין מילים, מבין טוב.

“אין לך כורסאות פה” אומרת האמא, “בבית הוא מיד עולה על הכורסאות, לא משנה לו כשאנחנו אומרים לו שאסור. הוא מטפס וזה מסוכן.”

גם היציאה מהדלת החוצה היא מסוכנת, אבל נדמה לי שהוא מבין אותי ולא יוצא.

ואז תומר מתקרב אל הצבעים שעל השולחן, לוקח את כל הקופסה והופך אותה על הראש שלו וכל הצבעים מתפזרים על הרצפה. אני מסתכלת על זה באדישות, והאמא שואלת אם מותר לו, אם אני מרשה לו.

“את הצבעים? וודאי, למה לא? את הדלת לא, כי זה מסוכן. הצבעים הם בשבילו, אפשר גם לצייר וגם לשפוך.”

ואז הוא רוצה להוריד את הסנדלים ושתי האימהות כבר רצות לעזור לו. אני עוצרת אותן ומבקשת לתת לו לבד. הוא מצליח ואז הוא מגיע לשלט. אני מסבירה לו, וגם האמא אומרת שזה חשמל ואסור, והוא מבין מיד.

האמא שואלת על הגן של הילדה, כי בשכונה יש גן מצוין, אבל היא תצטרך להיות עם ילדים גדולים יותר, והגן השני הוא עם ילדים יותר קטנים. האבא חושב שזה יכול להלחיץ אותה להיות עם גדולים, ואני חושבת שטוב מאד שהיא תהיה עם גדולים ולא עם קטנים, כי אז היא תמשיך להיות אמא של הקטנים. להיות עם ילדים גדולים זה ידרוש ממנה להיות ילדה גדולה.

בינתיים תומר מוצא את בועות הסבון, והאמא מסבירה שהם יכולים לעשות בועות בחוץ, במרפסת.

אני מסבירה לו, שאם הוא ימצא את הסנדלים, הוא יוכל לצאת עם אמא. אבל הוא רוצה לצאת יחף. אני אומרת לו למצוא את הסנדל השני, והוא מוצא. האמא יוצאת אתו עם בועות הסבון. באותה השנייה הילדה מגיבה בהתקף בכי ובחרדה על זה שהם במרפסת. האמא אומרת לה לנעול את הסנדלים ולבוא, אבל היא בהתקף ונשארת עם הסנדלים ביד. היא לא מצליחה לנעול אותם, לא מצליחה לצאת וגם לא להפסיק לבכות.

האמא נשארת משותקת, הקטן עם הבועות בחוץ והגדולה צורחת כאילו נטשו אותה. אין שום אפשרות לדבר ולהסביר לה שתנעל את הסנדלים ותוכל לצאת. אבל היא גם לא יוצאת יחפה אל המרפסת. היא פשוט משותקת.

האמא כועסת ואומרת לי:

"טוב שהכל יוצא החוצה. עכשיו תוכלי לראות איך זה. הם לא נותנים לי שנייה, כל אחד רוצה משהו ממני. אני לא יודעת מה אני עושה לא בסדר, אבל אני בטוחה שזאת אני. למה יש להם חרדת נטישה? הרי אני מאד שם, והיא רואה אותי"

הילדה נרגעת רק כשהאמא נכנסת ביחד עם תומר. הם מחזירים לי את בועות הסבון.

גם אם זו חרדת נטישה או אם זו קינאה או רצון לשליטה, חשוב מאד להגיב מאד ברוגע, כי באמת אין סיבה לבהלה כזאת, וחשוב לשדר שהכל בסדר. אני אומרת לילדה: "אני חושבת שבכית כי הרגשת קינאה שאמא עם תומר ולא אתך, את רוצה את אמא שלך."

"לא, לא הרגשתי ככה", היא אומרת.

*


איך אמא כל כך נוכחת וכל כך אמפטית ומסורה לילדים שלה הגיעה למצב שהילדים חרדים לאבד אותה?

מתי לחבק ומתי להרגיע במילים ובשיחה, כדי שתינתן לילד האפשרות להירגע בעצמו ולא בשל המגע והחיבוק שפותח מעגל סגור?

לאהוב את הילד בעזרת מילים מרגיעות, זו דרך הרבה יותר טובה לתת הרגשה של עצמאות ושל יכולת.


בניית אתרים 2all