מאמרים אלו הם ערוץ לדיאלוג שמאפשר הדהוד דרך קריאה מחודשת ומזווית אחרת.

 

נשמח לקרוא ולשמוע את שתרצו להגיד, לשאול ולהדהד.

 

צוות אכוונה


משחק זה עניין רציני מאד / נורית שרייבר


שנים רבות אני "משחקת" בקליניקה עם ילדים. תמיד התייחסתי למשחקם ברצינות, תוך ניסיון להבין מה הם מנסים להביע בו. היה לי ברור שכשהילד משחק הוא מביע את עולמו, ומתנסה בשליטה על חוויות חיים שאין לו שליטה עליהן. הוא יכעס על הבובות "שלא צייתו" לו, ילבש גלימת לוחמי-על בלתי מנוצחים, ישחק במחבואים ויהיה פעם זה ש"נעלם" ופעם זה שנעלמים לו.

במשך השנים התבהר לי שמשחק הוא יותר מכך: במשחקו חוקר הילד את שאלת קיומו ולא פחות מזה.

מה פירוש הדבר "לחקור קיום" עבור ילד צעיר?

מבוגרים שואלים: מי אני? מה יחסי אל האחרים המשמעותיים בחיי? איך השפיעו עלי? מה אני עבור האחר? מה אני רוצה? מה אני בוחר? במה אני נתקל שוב ושוב? מה "לא הולך?"

גם הילד שואל. בדרכו. את אותן שאלות ממש: מי אני? מה אני עבור הורי? האם רצו בי? מה הם רוצים ממני? מה "לא הולך"?

ועוד: מה הסיבה לקיומי? איך היא קשורה להורי?

למרות שמנסים לענות על שאלה זו, התשובה תמיד חומקת, תמיד תהייה חסרה.
אין ילד שיקבל מהמבוגרים תשובה לשאלה על הסיבה לקיומו. אז הוא ממשיך ושואל, ללא ליאות, אם לא משתיקים אותו: "למה? למה? למה?"


בשירם של משה דפנא ונחום נרדי, הודי חמודי הקטן

   שואל בלי הרף הוא: למה זה כך

   למה ולמה מעביר הוא בסך.

אפשר לסמוך על כך שהילד שואל שאלה חשובה עבורו, שאלה על קיום ועל אי קיום, שאלה על "מה היה לפני שהייתי", שאלה על האין. לא מדובר על ילד נודניק, לא על בקשת תשומת לב.

   אך תענהו אם כך ואם כך

   ו'למה' חדש אז מפיהו יצמח.

כדאי להקשיב ברצינות ל "למה" העקשני הזה. לא כדי לענות לו, אבל כדאי לתת לו להיות. זהו ה-"למה" שמניע גם את המשחק . צריך לקרוא אותו בכובד ראש, להניח שהילד מחפש את האמת, ושהיא תמשיך ותחמוק ממנו.

המשחק, המצאתו הייחודית של הילד, הופך למשחק משמעותי בנוכחות אנליטיקאי, שנוכחותו הופכת את המשחק לדרכו של הילד לחקור את הווייתו.

נוכחותו של אנליטיקאי במשחק, רוב הזמן כשותף למשחק, נראית שונה מנוכחותו של אנליטיקאי בקליניקה שמבוססת על דיבור. הוא משתמש בגופו, ממלא תפקידים שונים, מתחפש, משחק, רץ, קופץ, כועס, בוכה. אבל בבסיסה מדובר על עמדה דומה: עמדה שפועלת בשדה של הידע ושאחראית להתרחשות של תנועה של הידע.

*

אפשר להתבונן על משחק באופנים שונים:

אפשר לראות אותו כחוויה חיונית, כאופן שוויניקוט קרא לו "צורה יסודית של לחיות". וויניקוט ראה כפסיכותרפיה את עצם הבאתם של ילדים לידי כך שיהיו מסוגלים לשחק ("משחק ומציאות", 76).

אבל לא די בכך.

אפשר להסתכל עליו כעל חלום בקליניקה: "המשחק מציית למשאלת הפנטזיה", כותב פרויד ב”הנס הקטן”, אחד מתיאורי המקרה המרתקים שלו.

בתיאור המקרה של הנס הקטן, בו פרויד מתחקה אחר הפוביה של הנס, מצאתי רק שני משחקים:

"מזה זמן מה משחק הנס בחדר כסוס, רץ מפה לשם, נופל על הרצפה, מנענע ברגליו, משמיע צהלות סוסים. פעם הוא קשר על עצמו שק, דומה לשק של מספוא. הוא רץ אלי שוב ושוב ונושך אותי", כך מתאר האב לפרויד את משחקו של הנס. פרויד כותב ש "בכך הוא מקבל בעליל את הפירושים האחרונים יותר משהוא יכול להביע במילים, אך כמובן בחילופי תפקידים, משום שהמשחק מציית למשאלת הפנטזיה. הוא הסוס, הוא נושך את אביו, ועם זאת הוא מזדהה עם האב". (עמ' 66)

"המשחק מציית למשאלת הפנטזיה". כיון שפרויד רואה כך את המשחק, הוא אינו מפריד בין משחק לבין פנטזיות אחרות של הנס. הנס מדבר ומצייר וחולם ושואל, וכמובן גם משחק, אבל המשחק כמשחק אינו מקבל אצל פרויד מקום מיוחד. הוא מופיע כמבקש מובן, תרגום.

כלומר: גם בכך לא די.

אם נאמץ את המשחק הזה כ "משחק חוקר", נוכל לראות שהנס חוקר במשחקו את התענגותו. הוא פוגש את ההתענגות למשל באפיזודה בה אמו מנקה אותו ושמה את האבקה בזהירות על הפין שלו. הוא שואל: "למה את לא נוגעת בו" והתשובות ש "זו חזירות, וזה לא מנומס" (עמ' 35), אינן תשובות שיכולות לספק אותו. וכיון שזה בלתי אפשרי  שתמצא תשובה שתענה לו, הוא ממשיך לחפש. המשחק הוא אחת הדרכים בה הוא חוקר את התענגותו  זו, ומחפש את הרסן החסר.  בהמשך הוא מצייר אותו על פי הסוס.

הדוגמא הקטנה הזו של משחקו של הנס מקרבת אותנו להתבוננות באופן שבו ילד משחק עם תכנים של מועקה. במבט ראשון זה קצת מפתיע:

משחק מתקשר עם שמחה, קלילות וספונטניות, עם מרחב של הנאה. יחד עם זאת, הנושאים בהם עסוק הילד במשחקו הם נושאים שבבסיסם המועקה.

ב "מעבר לעקרון העונג" מתאר פרויד את משחקו של נכדו בשעה שאמו יוצאת מהבית. הוא זורק סליל עם חוט מעבר לסורגי מיטתו ומושך אותו בחזרה תוך הגיית ההברות "פורט דא". המשחק החזרתי במה שגורם לו אי נחת, מאפשר לו לשלוט במצב שאין לו שליטה בו, להחזיר לעצמו את האובייקט האבוד. לאקאן הוסיף את הכניסה של המסמנים לנוכחות והיעדר. כשחושבים על הפעוט הכל כך צעיר שחווה מועקה כשאמו נעדרת, נראית המצאת המשחק כפנטסטית: מטפורה מושלמת עם מסמנים כל כך פשוטים להתחיל לחקור את הקיום עם האפשרות של נפרדות מהאם.

רות רונן, בספרה "אמנות ללא נחת", כותבת:

"הפסיכואנליזה מצביעה על כך שמקור כוחה של האמנות אינו קשור לעובדת היותה פעילות מהנה, משכיחה או מרגיעה. לא מדובר בפורקן מכל רגש שלילי אלא להפך. האמנות היא צורה של היתקלות במשהו שטורד את המנוחה, ואף מייסר, ודווקא היתקלות זו הופכת את האמנות לחיונית".

המשחק הילדי כמוהו כאמנות. כמוה, אופני הביטוי הם אופנים של מיסוך, של הסתרה, אבל מצד שני, מכיוון שמתקיים מיסוך – נחשף קיומה של מועקה שמסתתרת מאחורי המסך. המועקה הזו היא שגורמת לילד לשחק. לא רק כדי ליהנות ולהפטר ממנה, אלא כדי לעסוק בה ממש.

בקליניקה אפשר לראות משחקים שונים שנראים “תמימים”, חפים ממועקה.

אבל אם נתייצב לצדם כשותפים למשחק החוקר, נשמע גם את המועקה הממוסכת, וגם את העיסוק בה. ואריאציות שונות של מחבואים משוחקות בכל העולם בהנאה רבה והן דרך לעסוק באובדנים, בהיעדרויות, בנפרדות.

משחקי תופשת למיניהם מאפשרים לעסוק במוות, על ידי האפשרות נהדרת שמי ש"מת", הנתפש, הופך להיות תופש בעצמו. 

לפעמים המועקה בבסיס משחקו של הילד נהירה יותר ולפעמים יותר מעורפלת, אבל זו עמדה שמביאה אתה "עוד".

ואחתום בשירה של אגי משעול, “ילדות” שקושר בצורה ברורה בין משחק ומועקה:

   כמה בודד

   להיות העומד

   וכלם דופקים אותי

   חת שתיים שלוש אגי.

 


בניית אתרים 2all