סערה בגיל התבגרות? / אנה גלמן

 


"הדבר אליו נשתוקק בעוצמה בנעורים – נקבלו בכמויות בבגרות"  
 Goethe

 

אתה כבר לא ילד, את כבר לא ילדה. זה הגוף שמסגיר את הגיל, גם אם את או אתה לא רוצים לגדול ומתאים לכם להישאר ילדים.

ה"בַּיוס", הגוף הביולוגי, ממשיך להתפתח ולגדול. אפשר לומר שלפעמים זה מרגיש כאילו הגוף הוא הבוס.

הגוף משתנה לכם. מופיעים כל מיני סימנים שהמשוררים קוראים להם "הופעת האביב", בגלל הפריחה והיופי. אבל בשבילכם, אלו שצריכים לחיות בתוך הגוף שמשתנה, זה מרגיש לפעמים כאילו אתם בסערה. זה מלחיץ, זה מביך, ובדרך כלל לא מדברים על זה  כי  חשים שצריך לשתוק  כאילו שיש פה סוד.

ויש עוד דברים שלא כל כך מדברים עליהם... וחבל.

לפעמים מרגישים כאילו זרם של חשמל תופס את הגוף מבפנים - הגוף חי! לפעמים הוא מרגיש לכם כבד, ולפעמים משהו זז לו באי שקט, הקול משתנה, והראש שלא מתרכז חושב המון מחשבות, אולי גם מחשבות שלא רוצים לחשוב, אבל הראש חושב חופשי - ישר מהלא מודע. משהו ממש קטן יכול פתאום לגרום להתקפי זעם, ההורים מעצבנים, האחים מפריעים, לפעמים לא רוצים לצאת מהבית, ולפעמים לא רוצים לחזור הביתה...

יש נער שמעדיף להישאר בבית ולחוות הרפתקאות של מסכים, ויש נערות שנמשכות לקחת סיכונים עם כל מיני אנשים שלא מוכרים להן.

ברור שכל אחד וכל אחת צריך להתפתח בקצב שלו/ה. אז איך יודעים מה טוב, או איך אפשר לדעת להבדיל בין מה טוב ומה רע?

טוב להישאר בבית? טוב להעז ולהתחיל חיי מין? טוב לחכות ובינתיים להרגיש שטוב לי עם חברים גם כשאין לי חבר או חברה אינטימיים?

*


הבית הוא הרבה פעמים מקלט כשבחוץ החיים לא זורמים כל כך טוב.  סוג של מפלט.

אבל הבית הוא גם בסיס להמראה, ולא כדאי להסתגר בו. זה אפשרי, אבל לא מומלץ.

גם לא כל כך מומלץ להישאר בבית ולכעוס על ההורים, להתלונן עליהם, זה מרגיע שיש על מי לכעוס אבל זה לא בדיוק הכוון המומלץ.

תנועות נוער או חוגים מעניינים, זה הדבר הכי נכון לעשות כדי לפתוח אופקים וגם כדי להתלבט, לחשוב ביחד עם האחרים שהם בדור שלכם, ולפתח דעות משל עצמכם.

אבל אל תמהרו להראות כמו גדולים ולהתנהג כגדולים. בדרך להתבגרות יש לכם זכות להתפעל ממה שאתם רואים, להתנסות בכל מיני דמויות עד שתדעו מה אתם רוצים להיות באמת.

לפעמים, אתם מתנהגים כמו גדולים, חזקים, מנהיגים, מלכות השכבה. ובכל זאת עדיין לא יודעים לענות  לשאלה "מי אני?".

ואולי יש לכם לפעמים דחף  לשחק עם אש, לדמיין שהגוף בוער, לקחת סיכונים, להכנס בכוח לתוך הגוף של מישהו אחר, להכאיב ולהפחיד. ולפעמים זה ההפך, ואתם מפחדים מההתפרצויות האלימות של החברים שלכם, מהתנהגויות מגעילות של חברות. וזה חשוב לדעת איך לצנן, לקרר, ולהגביל את עצמכם, כי התנהגות פרועה, שנראית לפעמים "התנהגות שווה", עלולה להיות מסוכנת מדי, מקלקלת מדי.

ולפעמים דווקא כדאי להתבודד וללמוד להיות לבד. זה נכון שאף אחד לא רוצה להיות לבד/ה, ולפעמים בוחרים  לשלם מחיר כדי להיות מקובל. אבל כדאי לחשוב איזה מחיר משלמים, וכמה הוא גבוה... מחיר של  השפלה, של וויתור עצמי, של פחד יום יומי ובמיוחד של חוסר בטחון - מי אני, מה אני? - אולי זה לא שווה את זה?

אז כן, לפעמים עדיף ללמוד "להיות לבד", ולקחת את כל הזמן והסבלנות בשביל להיות בהמתנה, עד שתדעו עם מי אתם רוצים להיות, ומה אתם רוצים להיות.

ובאמת, לפעמים זאת הסיבה שנערים ונערות מפסיקים ללכת לבית הספר. אבל מכיוון שהם לא יודעים איך להסביר את מה שקורה להם, או כי הם מתביישים, אז הם בעצם בורחים, משחקים מחבואים עם ההורים: ממציאים מחלות, משוטטים ברחובות או בים, או שמחכים שההורים יצאו לעבודה כדי לחזור הביתה ולהיות לבד, לנוח מהעולם.

*


תחשבו על זה. הרי אם הר געש מתפרץ על ידכם, בטוח הייתם מתרחקים ממנו. ואם אתם ההר געש שמתפרץ, כדאי ללכת להצטנן רחוק מאנשים אחרים, ולא לפגוע בהם. קצת להתבודד, לחשוב, לקרוא, ולעשות או לשמוע מוזיקה. הגוף שלכם, זה שיודע לנגן, לרקוד, לעשות ספורט, לשיר, הוא הגוף שלא רק מרגיש יצר, יצרים - הוא גם זה שמסוגל ליצור, יצירה.


בניית אתרים 2all