אנשי חינוך תמיד פוגשים קבוצה - וזו משימה, בתוך משימה, בתוך משימה / רונית שי
"היא יודעת להחזיק כתה", אמרו לי פעם על מורה מוערכת. חשבתי שכן, צריך להיות חזק כשאתה מורה, מחנך, מדריך. לא בכדי אני רואה שכאשר מחפשים רכזי נוער למסגרות חינוך שונות, סגולת הכריזמה נמצאת גבוה ברשימת התכונות שמחפשים אצל המועמדים.
העבודה עם ילדים ונוער, הן בבית הספר, בכתה, והן במסגרות חינוך לא פורמליות (כמו למשל ביחידות נוער ברשויות מקומיות), כרוכה בעבודה עם קבוצה, כזו שיש בה מעט או הרבה יחידים שמתבקשים ו/או מבקשים להיות במסגרת שהיא משותפת.
מה שאני רוצה להציע לכם כאנשי חינוך זה שלא חייבים להחזיק את הכתה לבד ושהרצון של ילדים ושל בני נוער לקחת חלק בפעילות לא תלוי רק בכריזמה של המדריך – הוא יכול לנבוע מחיבור אישי וקבוצתי אל משימה של הקבוצה בקבוצה.
*
"אני רוצה שהם יתגבשו" אומרים פעמים רבות מחנכים, מדריכות נוער, וגם הילדים בעצמם שמסתכלים בקנאה על השכבה שמעליהם ואומרים: "איזה כיף להם, איזה מגובשים הם". המשאלה מובנת כשמדמיינים קבוצת ילדים או נערים שמכילים את החברים בקבוצה, שמשחקים, לומדים, מנצחים בתחרות ספורט, מבלים במחנה קיץ, בונים זולה לחופש הגדול או מארגנים מסיבה - ביחד. הגיבוש מסמן אידיליה שבה יש קבלה אחד את השני, ומבטיח שילדים לא יישארו מאחור – לבד.
אכן קבוצה מגובשת עובדת יותר טוב ביחס למשימה משותפת שסביבה מתלכדים. גיבוש מסמן אחדות, אבל האם תמיד האחדות מועילה למשימה? לקבוצה יש כוח מרשים כשהיא מגובשת, אבל זה לא מבטיח שזה קורה מהסיבות הנכונות, או שזה פועל לטובת המטרה הרלוונטית כקבוצת עבודה.
לא מעט מאמץ מושקע בניסיון ליצור חברוּת בין הילדים, מתוך הנחה שאם הם יהיו חברים אחד של השני, יהיה להם יותר טוב. הנחה הגיונית. הנחה נוספת היא שכאשר מרגישים מספיק טוב בקבוצה, יש יותר אפשרויות להשתמש בפוטנציאל של הקבוצה ללימודים, להתנסויות, או לפיתוח תחומי עניין.
מה זה בעצם אומר, להרגיש טוב בקבוצה?
החיים בקבוצה לא פשוטים. בשביל להיות חלק מקבוצה צריך לוותר על חלק ממה שהסובייקט רוצה, אבל אם הוא יוותר יותר מדי הוא יעלם. זו דיאלקטיקה שיש ללמוד לחיות אתה. יש מי שמסתכלים על קבוצה כ"היכל של מראות" – החברים בקבוצה רואים זה את זה, ורואים את עצמם משתקפים בדמות מי שלידם ומולם. זה יכול לתת השראה (ללמוד, להמציא, ליצור), והרגשה של ביחד, שיש עוד מי שהוא כמוך. וזה יכול לעורר תחרות, קנאה במה שיש למי שלידך ושלך אין: למה לו כן מקשיבים? למה דווקא אותה מעריצים? אני לא מצליח להגיד פה כלום, המשחק שבחרו לא מתאים לי, אני ממש לא אוהב כדורגל...
מי שעובד עם ילדים ועם בני נוער מכיר את כאבי הנפש הכרוכים לא פעם בניסיון להשתלב בקבוצה, וכמה אנרגיה מושקעת ביחסים שיש בין הילדים על חשבון המטלה והיצירה שהייתה יכולה להתרחש. תחשבו למשל על אותה ילדה שלא מעזה לדבר בכתה למרות שברור שיש לה מה לומר, או על החברה שלה שעובדת שעות נוספות בשמירה על המעמד החברתי שלה, עד שלא נותר לה רגע שקט לגלות מה מעניין אותה.
*
החיים בקבוצה לא פשוטים אבל הכרחיים, והשאלה "מה זה להרגיש טוב בקבוצה" היא שאלה שכדאי לחשוב עליה ברצינות אבל לא לענות עליה מהר מדי. במהלך הזמן, כל ילד מגלה את הדרך שלו לאיך להיות בקבוצה.
מי שעובד עם הילדים, בחינוך על כל גווניו, יכול לעזור להם למצוא את "האיך" להיות בתוך הקבוצות שהם שייכים אליהן: גם אלו שלא בחרו בהן, וגם אלו שהם רוצים להשתייך אליהן, ולגלות את "מי שהם, כיחידים, בתוך הביחד". הם נבלעים, הם נזרקים, הם משתלטים, הם נאלמים/נעלמים... הם סובלים.
ראשית אולי כדאי דווקא לא לעבוד על היחסים בקבוצה, ולהניח למטרה הזאת. פחות להתרכז במה הילדה מרגישה, ובמה כדאי לעשות כדי לעזור לה להיות יותר מקובלת, שלא תהיה לבד. בדרך כלל המבוגר סובל בשביל הילד והוא מנסה לפתור את המצוקה, כאשר הילד בינתיים נמצא בעמדה של למידה.
עדיף להתרכז יותר במה שיש לקבוצה הזו לעשות ביחד, לכל ילד וילד בקבוצה ולקבוצה כולה - במשימה.
אחד הדברים שמפליאים אותנו כאשר אנחנו עדים למריבת עולמים בין ילדים, לא באמת חשוב על מה, זה איך חצי שעה לאחר מכן הם מוצאים לעצמם משחק חדש, ובעוד אנחנו נושאים את צלקות הקרב, הם כבר במשחק הבא שלהם.
מה חִבֵּר ביניהם מחדש? האם ישבו ודנו בעלבון, בכאב, באכזבה? האם החליטו שהפעם יתחשבו יותר זה בזה? כנראה שלא. ברוב המקרים מה שמחבר ביניהם זו התשוקה המשותפת לשחק. הערך הוא במטלה, בסיבה להיות ביחד, בסולידריות, בתשוקה לשחק, התשוקה לשחק ביחד שיותר שווה מלשחק לבד... ובשביל זה הם קצת יוותרו זה לזה. אולי יתחלפו בתפקידים בין זה שעומד בשער וזה שבועט בכדור. אולי יגלו שאחד מהם רץ ממש ממש טוב, השני דווקא יותר טוב בלהיות שופט במשחק, וגם בלעזור להחליט אם הגול היה חוקי, והשלישי הוא זה שהביא את הכדור שלו מהבית אז מגיע לו להיות זה שבועט ראשון את הכדור.
הקבוצה תדע לשרוד את המשברים אם המבוגר משגיח, אבל לא מתערב.
יש להם משהו משותף שהם רוצים לעשות ביחד, ששווה ושכדאי לעשות אותו ביחד. ו-כל אחד מהם מביא משהו משלו לתוך המשחק הזה. משהו שהאחרים גם רוצים אותו כדי שיוכלו ליהנות מהמשחק. את התשוקה הייחודית של היחיד שרוקם בקבוצה תשוקה קבוצתית אפשר לראות בהרכבים מוזיקאליים כאשר פתאום נערות שלא מעזות לדבר מתחילות לנגן על תופים, ולדבר באמצעות הקצב שהן מפיקות עם הבסיסט והפסנתרנית. יש יצירה, ואולי גם צריך להתכונן לרסיטל לבגרות במוזיקה, ואז אפשר לראות איך האש הלוהטת מתחת לקנאה, לתחושת הבדידות, לתסכולים, לתחרות - שכולם יכולים להיות מנת חלקם של חברי ההרכב, האש פחות הרסנית והיא מחממת ומחברת אותם.
*
האם כל הקבוצות יכולות להיות מגובשות? משימה שהילדים או הנערים יגלו בה מספיק עניין כיחידים בתוך היחד, תספיק כדי לשאת את השונות והאחרוּת כי הם עכשיו ביחד למען משהו ולא בשביל הביחד. המטלה, המשימה, הסיבה – היא שעושה את הביחד, ולא הביחד כמטרה.
הסיפוק מגיע כשמשיגים את המטרה, ולא מתוך אהבה לזולת. כדי שהיחיד יוכל להיות חלק מקבוצה צריך שהוא יזדהה אתה, עם הסיבה, המשימה, מתוך הכוח שיש כקבוצה ולא מהכוח שיש למישהו בַּקבוצה.
זהו אותו משולש שנפתח כשמגלים שאפשר לבנות ארמון בחול ביחד: ילד-ילדה-ארמון, במקום להתעסק במי כאן המלך ומי המלכה. ובסוף כשהארמון נבנה אפשר לתת לים להוריד אותו ולבנות משהו אחר, ואז כשכבר לא מתחשק ארמונות, יתכן שמחפשים קבוצה אחרת למטלה אחרת.
