אני בוכה כי יש מי ששומע אותי / אנה גלמן
עדי הגיעה לביתם של טליה ויואב לפני שישה חודשים מרומניה. היא כמעט בת שנה.
טליה מספרת על בית היתומים עם הקירות האפורים, עריסות המונחות זו לצד זו, וכולם בשקט, לא בוכים. היא רק הצביעה על עדי, שהייתה עטופה בשמיכות, חיבקה אותה בזרועותיה והן הלכו.
בהתחלה הכל היה שקט ונעים, ועכשיו היא בוכה, בוכה הרבה, ושום דבר לא עוזר להרגיע אותה.
אני דווקא רואה בזה סימן חיובי ואומרת לטליה: "תדמייני שהלכת לאיבוד במדינה זרה, אין לך מפה ואת לא מבינה את השפה. ברגע שמישהו ניגש לשאול אותך אם את צריכה משהו, כמעט בטוח שתתחילי לבכות".
אני ניגשת לעדי ומספרת לה: "את נולדת במקום רחוק ואז הגיעה אמא לקחת אותך הביתה, אבל את לא יודעת איפה את. טליה ויואב הם ההורים שלך לתמיד ויש לך חדר בבית לתמיד, את גרה בישראל והשפה שאני מדברת היא עברית."
ואז אני מסבירה לאמא שעדי מבוהלת ולא מבינה איפה היא, ונראה לי שחשוב לספר לה שוב ושוב איפה היא. היא תבין אותך מעבר למילים. והיא בוכה כי יש מי ששומע, יש מי שהיא חשובה לו.
*
במפגש הראשון עם ילד קטן שלא מדבר, יש תחושה מוזרה כשמדברים אליו. אבל הילד מבין שפה, גם אם הוא לא מדבר אותה.
הוא לא מבין את המשמעות של המילה, אבל כן את המשמעות של האמירה.
מעטפת של מילים מאד מרגיעה, אפילו יותר מחיבוק או החזקה בחיק, מילים שמצילות אותו מהבדידות, אבל משאירות אותו עם כל סימני השאלה. צריך לחפש את המילים, לומר את מה שהילדה, כנראה, מרגישה, אבל לא מבינה.
