בבית הירוק מדברים על נפרדות / אנה גלמן
כמה שאני משתדלת יותר – היא מתעקשת יותר…
…אני בא יותר לקראתו והוא נעשה יותר תובעני
נותנים לו את הכל, והוא עדיין לא מסופק בכלל…
מאז ששירה נולדה כולם ישנים אתה על מזרנים. שיטת ה”לינה המשותפת” מאפשרת לילדה בת השנתיים לבוא לצד של האמא, לינוק, לחזור למזרן שלה, וכולם פשוט ממשיכים לישון. זו נראית שיטה מעולה, היות והאמא מצליחה גם להניק וגם לנוח. לא מנסים להרדים אותה בחדר שלה, היא יכולה לשכב על יד אמא או על יד האבא מתי שהיא רוצה.
אבל לפני שבועיים התחילה תקופה לא פשוטה. שירה פוחדת בלילות.
ההורים "התייעצו עם גוגל" ושם היה כתוב שבגיל שנתיים מתפתחת תודעה לפחד שקשורה לבשלות של המוח. אני קצת מחייכת לשמע האבחנה, במיוחד נוכח זה שכיום מכנים "מוח" את מה שקודם היה נפש.
שירה כבר לא רגועה ולא מצליחה להירדם, וכשכבר היא בקושי נרדמת איכשהו, היא צורחת ובוכה, כנראה מתוך חלום, ואי אפשר להרגיע אותה. היא דורשת שיהיו אתה, אבל לא על המזרן אלא שיצאו אתה אל הסלון.
בבית הירוק שירה לא נותנת לאמא וגם לא לאבא, לזוז. היא חייבת את הקרבה איתם: היא "צריכה מים", היא "צריכה כדור", היא "צריכה שאמא לא תדבר עם אמא אחרת", היא "צריכה שאני לא אתקרב אליה", היא "צריכה שהבקבוק של הבובה יהיה אצלה".
והילדה האחרת שבחדר? היא מוותרת, ונותנת לה.
שירה לוקחת דבר מה מהתיק של אמא. האמא לא אומרת מילה.
כשאני אומרת ש"אולי מתאים או לא שהיא תחטט בתיק של אמא", שירה מיד אומרת שהיא רוצה ללכת הביתה. בכלל, בכל פעם שאני מדברת אתה היא מתעלמת, לא רוצה לשמוע אותי, ומבקשת ללכת הביתה.
אבל לא רק בלילה קשה בזמן האחרון. שירה גם מרביצה לאמא אם אמא מסרבת לעשות את מה שהיא דורשת, והיא אף מתחילה לזרוק חפצים לרצפה…
יש טרור בבית.
עד כדי כך שלפעמים אמא עוזבת ויוצאת לסיבוב לבדה, היא "עוזבת את הבית".
*
אז מה קורה?
ילדים זקוקים לנפרדוּת בשביל לגדול.
גם אותם ילדים (ואולי אף יותר), שמקבלים התאמה מדויקת של ההורה לצרכים שלהם. באיזה שהוא רגע, אם הם רוצים לגדול ולהתפתח, להתקדם – יש צורך בנפרדוּת.
החוויה של אמא-ילד כיחידה אחת, בסופו של דבר, "משגעת" את הנפש, ומתחילה להיות מפחידה ומאיימת. במילה נפרדות ישנו השורש "פרד" ומשם גם המשחק "זוג או פרד", לפעמים יש זוג, לפעמים יש פרד. אין מנוס מפרידה.
ואיך מרגישים פרידה? כשלא מקבלים את מה שמצפים לקבל…
כשהורה מתנגד ולא מוכן לתת את מה שמצפים ממנו, מגיעים התסכול, הכעס, המועקה. אבל, ביחד אתם אתם, מגיעים גם הנפרדות והכוח. כשמדברים על גבול, בעצם מתכוונים ל"לא", "לא" משכנע, "לא" ברור, לנוכחות של מבוגר אחראי שלא מתרגש מהבכי ומהפגנות הזעם.
*
אחרי השיחה בבית הירוק האמא מספרת שהילדה מאד נרגעה. כשאני שואלת איך זה קרה, היא מספרת שהיא, האמא, משדרת בטון ברור ש"זה לא יעזור לה", ואז היא הרבה יותר שקטה. אני אומרת לאמא: "זה לא ששירה נרגעה, אלא שאת יותר נוכחת, למדת להיות נוכחת… וה’פחדים’ למיניהם נעלמו".
אם "הלינה המשותפת" בקיבוץ חתכה מהר מדי את המיזוג עם ההורים, אז "הלינה המשותפת" של הילדים וההורים באותו החדר, לא מאפשרת לפעמים את החיתוך שהוא הכרחי לעצמיות.
מתברר שילד בריא צריך שטח – אזור מחיה משלו, והאיחוד של אמא-בת/בן חייב להפסק. אם זה לא מתאפשר, הילד נעשה מבולבל, והוא כאילו תובע תשומת לב, אבל למעשה הוא זקוק לדחייה. הוא זקוק לזמן ולמקום בו הוא נרגע לבד עם החפצים שלו, במיטה שלו.
תנועה עדינה בין סיפוק הבקשות, ודחיית התביעות, תאפשר את הצמיחה לחיים טובים.
