לא יכולה להפסיק לבכות / אנה גלמן

ילדה קטנה פותחת את הדלת ונכנסת פנימה לבדה. אני שואלת: "את הבת של?..." והיא עונה לי שהיא בת ארבע. כשנכנסת האמא, שלי, גאיה מחבקת אותה בחוזקה. אנחנו מתיישבות והאמא שואלת באנגלית אם לספר לי למה הם באו, כי היא פוחדת שלדבר על זה הכל יהיה יותר מדי כבד.

"אבל גאיה יודעת", אני אומרת.

בזמן שגאיה מסתכלת על הצעצועים, אבל לא מעיזה לעזוב את אמא, אמא מספרת שגאיה בוכה כל יום בגן, בוכה בכי שלא ניתן להרגעה, והאם אפשר לעזור לה כך שבגן החדש זה יהיה אחרת?

גאיה לוקחת בלון שהאוויר יצא ממנו, ובשמחה רבה עושה ממנו בלונים קטנים. היא חיונית, היא נהנית, אבל לא קל לה לעזוב את אמא.

"גם בבית יש התקפי בכי, ואין דרך להרגיע, זה ממשיך וממשיך. כשהיא נופלת ומקבלת מכה, זה בכי של שעות."

אני מנסה לבנות מגדל מקוביות ביחד עם גאיה. היא מעדיפה לבנות עם אמא. בסוף היא בונה לבד מגדל מאד שטוח, שבקושי מתרומם מהרצפה.

"אמא מספרת שלפעמים את בוכה ולא מצליחה לעצור, והיא באה לדבר איתי על זה." אני אומרת לה.

"אני כן יודעת לעצור", אומרת גאיה בשקט.

"אם את יודעת לעצור זה מעולה."

אני מסבירה לה שלפעמים כדי לעצור את הבכי צריך לנשום עמוק וללמוד להירגע. אני נותנת לה בלון, אבל קשה לה לנפח. אבל היא כל כך חכמה שמצאה בעצמה בועות סבון והביאה לי אותם. ואכן, כדי להפסיק את הבכי, משחק בועות הסבון יכול להיות פתרון יפה. במקום לחבק ולהרגיע ולנחם כדאי להבין שאת ההתקף הזה צריך להפסיק עם משהו שמסדיר את הנשימה ומאפשר לחשוב על משהו אחר.

"קחי את כלי המוזיקה הזה ותלכי למקום הכי רחוק בחדר, ואנחנו נספור כמה זמן את יכולה להיות רחוקה, בלי לראות אותנו."

היא באמת הולכת לפינה רחוקה, שם לא רואים אותה. ואני מדברת עם אמה על פתרונות להרגיע את הבכי: אמבטיה, לשתות עם קשית, לעשות בלונים. נראה לי שצריך להתייחס להתקף בכי כמו להתקף חרדה, ולא לנסות לנחם אותה, אלא להרגיע.

"ובגן?" שואלת האמא.

"אני מציעה שהסבתא תלך אתה, ואם היא תבכה, שתעשה אתה סיבוב עד שתירגע. ואז שתחזור לגן, אבל לא לתת לה לבכות כשהיא לבדה, כי היא לא תוכל להירגע. גם לשתות הרבה מים יכול להיות פתרון לבכי. היא צריכה ללמוד להרגיע את הבכי בלי לנסות להבין את הבכי. לחבק אותה זה לא פתרון, כי היא לא מסכנה, היא פשוט בהתקף והיא פשוט לא יודעת איך להפסיק את זה."

כשגאיה חוזרת אני אומרת לה שהיא הייתה 300 זמן לבד, וזה המון. היא מאד שמחה, היא באמת מנסה. מוחאים כפיים וגם האמא שמחה.

ואז אמא רוצה ללכת, וגאיה לא רוצה לנעול בעצמה את הסנדלים. אני מבקשת מאמא כמה דקות, "לאן את ממהרת?". ואז אני אומרת לילדה: "גאיה את יכולה לנעול בעצמך".

היא עושה פרצוף של בכי, הדמעות כבר בעיניים. היא מסתכלת עלי ומתאפקת. "איזה יופי! את מצליחה לעצור את הבכי, מעולה! עכשיו תנעלי את הסנדלים". היא עושה זאת בעצמה. האמא לא מאמינה שזה קרה, שהיא בעצמה עצרה את הבכי, לא היה התקף בכי, ושהיא גם נעלה את הסנדלים. היא עשתה את זה כדי להראות לי… בשבילי.

*

ללא ספק בכי יכול להיות מאד מבלבל. מתי בוכים מכאב, מתי בוכים מפחד, מתי בוכים כהרגל?

יש הרגלים שבאופן אוטומטי משתלטים וכדאי להשתחרר מהם מהר מאד. אולי פעם התגובה הייתה מתאימה, אבל עם הזמן זה הופך להיות הרגל שמשתק את החיים. גם מבוגר שמגיב בהתקף חרדה לכל מיני מצבים, מרגיש מוגבל ומתוסכל מאד. להרגלים אין משמעות, אין הבנה, יש רק דרך ללמוד להתגבר עליהם, וכל אחד מוצא את הדרך שלו.
ללמוד להרגיע את הנשימות, זה יכול להיות פתרון נהדר לגאיה ולכל ילד קטן וגדול, שמרגיש שהחרדה גוברת ומזיקה לחיים.
הבנה, לפעמים, רק מקבעת הרגלים, ורחמים פשוט לא מתאימים כאן.