לחתול נשברה היד / אנה גלמן
אמא נעימה ועדינה מאד מגיעה עם העגלה ובתוכה ילד, מאיר, בן שנה וחצי, חזק ופעלתני. הוא רץ, נופל, מתנגש בדלתות, לוקח את החתול, שמזיז את היד, תופס אותו ביד ותולש לו את היד.
אני אומרת לו: "אתה ממש חזק! אבל מסכן החתול, הוא כבר לא יכול להזיז את היד."
"בבוקר, אי אפשר להשאיר אותו לבד כי הוא נוגע כל הזמן בדברים. הוא פעיל כל היום משעה 5 בבקר, אין לו שום שליטה ומודעות. יש לו אחות גדולה שכבר מתחילה לסבול ממנו. הוא מושך לה בשערות, מקלקל לה את המשחקים ומפריע לה מאד."
אני מנפחת בלון ואומרת לו: "במקום החתול שכואב לו, תיקח את הבלון. אם הוא יתפוצץ, לא נורא". הוא משחק יפה עם הבלון. הוא ילד מאד שמח וסקרן. כשאני בונה אתו מגדל מקוביות, הוא מנסה להפיל אותו. אני מבקשת לעצור עד שאגיד לו שהוא יכול להפיל. וכך היה. בקומה החמישית אני מרשה לו להפיל, והוא מאושר. כשהאמא מנסה לבנות מגדל, אין סיכוי. הוא לא נותן לה לבנות. הוא מיד מפיל את המגדל.
פתאום הוא רץ לרחוב. כולנו מגיבים בבהלה. האמא רצה ותופסת אותו, מחבקת אותו ומנשקת.
"טוב" אני אומרת, "המסר הזה מבלבל. אם כשאני עושה משהו מסוכן כל כך אוהבים אותי, אני אמשיך לעשות את זה".
מאיר ממשיך לשחק עם הכל. הוא פעיל, הוא סקרן, הוא נוגע בכל דבר, ושוב ניגש לחתול. אני שמה את החתול בשקית ניילון ואומרת לו לתקן את החתול בבית עם אבא, או לקנות חדש. אי אפשר להשאיר אותו שבור.
באמצע המשחק עם המכונית, הוא קם ורץ לדלת. אני רצה מהר, סוגרת את הדלת בכוח ואומרת לאמא לשבת. הוא פורץ בבכי נורא. אני חושבת שאולי תפסתי לו את האצבע עם הדלת, אבל לא. הוא בוכה וצורח, ואני מסבירה לו: "מאיר, הרחוב הוא מסוכן, יש שם מכוניות, ואתה לא יכול לצאת לבד. אבל אתה יכול להמשיך לבכות".
"חלב, חלב"
"אין לי חלב, לא הבאנו, ואני לא אתן לך ציצי עכשיו", אומרת האמא.
מאיר בוכה עד שהוא נרגע. אני נותנת לו בלון ואת החתול, ומבקשת להביאו בפעם הבאה.
אחרי שבוע הם חוזרים עם חתול מתוקן. מאד שמחתי.
הוא גם הביא את הבלון. הוא היה כל כך רגוע, עד שנראה היה כאילו הוא ילד אחר. האמא הייתה כל כך שמחה, כי גם בבית הוא נרגע. האחות דיברה אתו, האמא בונה מגדלים והוא מחכה עד שהיא מסיימת כדי להפיל אותם. ברגע מסוים הוא הסתכל עלי והסתכל על הדלת, אבל לא העז לצאת.
אחרי זמן רב של שקט ונועם, ודווקא ברגע שאני כל כך מחמיאה לו על השינוי, הוא ניגש לילדה מתוקה שישבה על ידו, ותפס חזק בראשה. הילדה לא בכתה, אבל אני נבהלתי. שמתי ידיים על ראשו ואמרתי: "זה הראש שלך וזה הראש שלה, וזה לא נעים כשאתה תופס את הראש של מישהו אחר!!!"
אני מסבירה לאמא שמאיר הוא ילד שמרגיש עוצמה בגופו. הוא ילד חושני מאד, ולפעמים כדי שהוא ילמד להתאפק הוא צריך להרגיש בגופו שמחזיקים אותו, שעוצרים אותו. הוא לא יכול לעצור באמצעות מילים, הוא צריך לחוש בגופו שעוצרים אותו.
מאיר ממשיך לשחק בשקט על יד הילדה. היה ברור שהיא מעניינת אותו ושהיא בכלל לא פוחדת ממנו.
האמא יצאה מאד שמחה ומודה.
*
יש ילדים שנולדים עם אופי מפתיע, להורים שהם שקטים ועדינים. הילדים היצריים האלה זקוקים לגבולות ברורים, למחוות קצרות שלא מכאיבות, אבל מאד מכוונות, כדי לעצור בזמן.
דרושה החלטיות על מנת לפתח מנגנון הנחוץ כל כך לחיים בטוחים וחברתיים, וללא צורך בתרופות נוירולוגיות.
יש רגעים בהם הדיבור יכול להיות מסוכן מאד. צריך גבול החלטי, לא מילים אלא מעשה ברור המעמיד גבול.