סיכוי וסיכון - עבודה עם מתבגרים / אנה גלמן ורונית שי
בתקופת גיל ההתבגרות המבוגרים מפסיקים להיות כל יכולים ואידאליים בשביל הילד. ההזדהויות הקודמות של הילדים עם המבוגרים ומה שלימדו אותם לפתע כבר לא רלוונטיות ונוצר משבר אמון. מצד אחד אם כן, מה שמקבלים בבית כבר לא מספיק טוב, ומצד שני יש עוד דרך ארוכה לעשות כדי לדעת מה כן טוב בשביל הנער והנערה.
"מי אני ואיך אני מתחבר לחֶבְרָה שלי?" היא השאלה הקיומית של נער, אבל הוא לא שואל אותה במילים, הוא שואל באמצעות ההתנהגות שלו. לפעמים, כחלק מהשאלה, נראה מתבגרים שלוקחים סיכונים כדי לחיות את החיים שלהם. לפעמים נראה מתבגרים שנראה שהם בסדר, הם לומדים, עוזרים בבית, בבית הספר, אבל יכול להיות שהם בסיכון דווקא משום שהם נמנעים ודוחים את היציאה אל החיים שלהם עצמם.
המשפחה של המתבגר נשארת כבסיס להמראה, לפעמים היא יכולה לשמש לו כמקלט, אבל היא כבר לא מספיקה כקבוצת שייכות.
כשאנחנו שומעים את המתבגרים שמדברים על ההורים שלהם, בדרך כלל בכעס ובתלונות, אנחנו נשאל את עצמנו מה קורה לנער הזה, שעדיין ההורים הם האחר המשמעותי בחיים שלו. למה עדיין הוא לא הצליח להתחבר לזרים שמחוץ למשפחה?
תקופת ההתבגרות יכולה אם כך להיות הזדמנות או משבר. הזדמנות למתבגר למציאת דרך משלו; משבר בשל אבדן דרך, תקיעות, עכבות או לחילופין, ביצוע אקטים מסוכנים.
ההרגשה בגיל ההתבגרות היא לא פעם שבסוף המנהרה יש עוד מנהרה, ולא כל כך מצליחים לראות את האור. הסיפור של הברווזון המכוער של ה.כ. אנדרסן ממחיש היטב את הדרך הארוכה והקרה שהמתבגר צריך לעשות על מנת לגלות שהוא לא ברווז אלא ברבור.
משברים, או תנועות של התשוקה
הסובייקט האנושי לא חי לבד, הוא צריך קשר עם האחר כדי לחיות. הוא מחפש הן את ההכרה והן את האהבה של האחר. הוא מוכן לעשות הרבה בשביל לרַצות, והוא סובל כשהוא לא מצליח להיות רצוי וחשוב בשביל משהו.
המגרש החברתי אם כן הוא המגרש הלוהט והמסוכן בתקופת גיל הזה. שאלות הזהות, "מי אני" קשורה מאד "למה שאחרים חושבים שאני", ו"לאיזו חבורה אני שייך".
השאלה היא מה המחיר שצריך לשלם על מנת להיות מקובל.
בקצה אחד יש לנו את המתבגר עם עכבות, הפחדן המתחרט, שלא מעז. ובצד השני יש את המתבגר האמיץ מדי, זה שקופץ קפיצות הפגנתיות כדי להצהיר על ייחודיותו ועל עצמאותו.
מה שצריך זה את הזמן להיות לבד, כדי "לחשב את המסלול מחדש", לזהות את התשוקה האישית, לא לפחד מההתבוננות. היכולת להיות לבד חיונית כי נדרש פרק זמן עד שניתן לדעת מה הרצון של הסובייקט. פרק זמן שבו חשוב לדעת לא לפחד מ"לא להיות רצוי", או "לא אהוב", או לבד. חשוב לקחת את הזמן והסבלנות הנחוצים כדי להיות בהמתנה, ב"כבישה בתוך צנצנת", על מנת לדעת בסוף התקופה "מי אני כש'האני' פוגש את ה'אתה'".
בפרק זה של ההתבגרות טיפול יכול לתמוך כדי לעשות את המסע יותר בבטחה.
*
כל מתבגר הוא סובייקט שממוקם במשולש – שלישייה שכוללת את: הסובייקט עצמו, המשפחה והסביבה (הקהילה והמסגרת והחינוכית).
לכל סובייקט יש מבנה נפשי אחר. אם ניקח סימפטום כמו אנורקסיה או נשירה מבית הספר זה יהיה שונה בהתאם למבנה (היסטרי, אובססיבי, או פסיכוטי). העמדה של המטפל משתנה בהתאם למבנה: ניהול הטיפול משתנה אם הנשירה מבית הספר מתרחשת אצל ילד עם מבנה נוירוטי, שפיתח פוביה בגלל שפגעו בו, או אצל ילד פסיכוטי שמדמיין שרודפים אחריו; כמו ההבדל שישנו בין הבחורה שלא אוכלת כדי להיות מושכת, לעומת ילדה שלא אוכלת כי היא מדוכאת.
כמה מילים על מבנה:
כשאנחנו מדברים שפה, ישנם כללים וחוקים של ארגון. אנחנו לא זורקים מילים, אלא מחברים אותם לפי כללי הלשון. עם אותם הכללים כל אחד מנסה לבטא את "הוא עצמו". גם הנפש בנויה כשפה, יש לה מבנה. הילד שלא מגיע לבית הספר כי חווה אכזבה חברתית שונה מהילד שלא מגיע לבית הספר כי הוא לא מצליח בלימודים, או מהילד שלא מבין את הקודים של חברת בני גילו ופיתח הזיות פרנואידיות.
חשוב לנו כמטפלים לדעת באיזה מבנה נפשי שוכן המתבגר כי המבנה הוא כמו ארגון שבהתאם לו המטפל מתמקם.
אופנים שונים של חציית גשר ההתבגרות
יש מתבגרים שחוצים את המועקות והשאלות הקיומיות על העתיד כשהם יודעים לדבר ולבטא את עצמם, והם בונים את הכניסה לקשרים חברתיים ללא חרדות ועכבות. יש להם חברים, לפעמים יש להם קשרים אינטימיים שעוזרים בגדילה, הם מגלים את המיניות וההנאות של הגוף לאט ובהדרגה, ונפתחים לערכים חדשים. הם מוכנים להיפרד מהזדהויות שלא מתאימות להם, ומשלימים עם היכולות והמגבלות של עצמם ושל המציאות.
יש נערים שסובלים אם הם לא מקובלים חברתית, ומוכנים לעשות הכל, אפילו התנהגויות עברייניות או התנהגויות מסוכנות, על מנת לרצות ולהרוויח מקום כמקובל. ויש מתבגרים ללא כוח, מרירים, אבודים, שנופלים לדיכאון.
שלושה סימפטומים שמאוד מסבכים את החיים של המתבגר:
"נרקיציניזם" (נרקיסיזם / ציניזם)
הקשר עם האחר מלווה תמיד בציפייה להכרה ולהערכה ממנו.
כשהמתבגר לא בטוח מי הוא ואיך לקבל מקום בחברה, הוא עלול ליפול לניפוח של הדמות של עצמו. הוא יהיה עסוק עם איך שהוא נראה, איזה רושם הוא עשה, כמה מעריצים יש לו. באופן מאוד ציני לא יהיה לו אכפת לפגוע באחרים, להשפיל אחרים, להביך ולהכאיב אם זה יתרום לו להרגשה שהוא "חשוב ומקובל".
מה שקורה זה שהדמות של האני מנופחת מערך עצמי, אך למעשה היא לגמרי נטולת ערך עצמי לא מחזיקה לאורך זמן. היא תלויה בתנועות השוק ומתנדנדת. כשהריקנות וחוסר האונים משתלטים על המתבגר, הנרקיציניזם יכול להיות הפתרון, אך זה יהיה שטחי מאוד ומסוכן מאוד.
יהיה מאוד קשה להביא את המתבגר לטיפול כשהוא טובע בתוך הנרקיציניזם של עצמו.
אבל אם הוא כן מגיע, המטפל ינסה לדבר על מי הוא ומה מעניין אותו בחיים: מי הוא הסובייקט שנמצא מאחורי הדמות.
הכישלונות בגיל ההתבגרות ואי היכולת לקבל מעמד בחברה עלולים לגרום לפריצת פסיכוזה שהייתה סמויה בילדות. במצבים הפסיכוטיים ההיגיון והמוסר לא תמיד פועלים, חסרה הבושה והחרטה, נעלמת התשוקה לעשות דברים ולחיות, "ננעלים בתוך כספת" או מתגלגלים ללא כוון.
התבודדות
לא מדובר ביכולת להיות לבד, אלא בהצהרה קשה של ניתוק חברתי.
ג’ויס מתאר בספרו "דיוקן האמן כאיש צעיר" אדם השוהה בפנימייה דתית, ללא בית לחזור אליו, עם אי יכולת להזדהות עם הדרך הדתית של בית הספר, ועם אב שנפל מנכסיו והפך להיות אדם עלוב ונחשל. הוא הופך להיות חלש ומבולבל, השעיר לעזאזל של החבורה, ומושא ללעג ומכות.
דמות ההורה נפלה והבית הוא כבר לא מקום לאגור כוחות, אי אפשר ללמוד מההורים, אבל עדיין אין מישהו מחליף שאפשר להרגיש בית אצלו ורצון להזדהות עמו.
בסיטואציה זו ההתבודדות היא תוצאה של אי יכולת למצוא שפה משותפת, אי ידיעה של אופן השימוש בקודים החברתיים, והפיכה להיות שק החבטות של אחרים.
רק חלום או שאיפה לעתיד יוכלו לעזור לעבור את התקופה של "כלום" ו"ריקנות", ללא בית וללא חברה, ללא משפחה, ללא אבא. המתבגר צריך לעשות לעצמו "שם", מי שסובל ירוויח מטיפול שיעזור לו לגלות את עצמו.
תנועת הנוער, האומנות, הספורט, המחשב – כל אחד מחפש את "סולם הגנבים" שלו כדי לקבל חלק ומעמד בחברה: להיות "מגניב במשהו". כשזה לא מצליח – מתחילה ההידרדרות.
"איך מסתדרים בחיים? איך עושים טוב יותר?" - אפשר למצוא את התשובה אצל מורה, מדריך, אח גדול… המתבגר תלוי "באנשים טובים באמצע הדרך" שיהיו אנשים עם "שם" כדי שיוכל ללמוד מהם ולהזדהות איתם.
כשחסר המשהו להזדהות אתו יכולים להגיע האידאלים, האגודות השונות, דוגמת האגודה למען חופש בסמים, אגודת צער בעלי חיים. אלו מהווים מקור להזדהות עם כוונות טובות, אך עדיין מדובר ב'עדר" שבתוכו אולי מרגישים פחות לבד, אבל העניין כרוך במחיקה מסוימת של האישי והסינגולרי. האיגוד מחפש את האויב בחוץ. כולם ביחד נגד משהו או משהו. להיות חלק מגוש מאפשר איזו מעלית חברתית, אבל לא לקומה מאד גבוהה. לפחות זה מאפשר לא להיות בודד. תופעה של "עדר יכולה להיות כזו שלא מאפשרת לילד להתחבר עם מי שהיה רוצה להתחבר אליו כי זה לא מקובל על "העדר".
קשר עם הזולת הוא כמו משחק דומינו: נפגשים קודם כל עם "המספר דומה", ואז מניחים מספר חדש ומחכים לראות מה בן הזוג עושה עם זה. בחבורות משחקים רק עם מספר אחד: כולם אותו מספר, ובגלל זה לא מדובר בקשר, אלא בעדר של דומים ללא מפגש עם אחר, ללא הדדיות, וללא קבלה של אחרוּת.
התמסרות להתענגות הממיתה
כשהמתבגר לא יודע בשביל מה לקום בבוקר, כשאין לו חבר משמעותי, כשאין לו הצלחות בתחומים שמעניינים אותו, כשאין לו חלום, הוא יכול ליפול ב"כלום" של החיים המענגים. התענגות (LACAN) טיפשה. מדובר בדחפים, (של האיד) של הסתמי, של החיה, של הגוף, של צרכים - גוף שמנהל את המתבגר, ולא מתבגר שיש לו גוף והוא נהנה ממנו.
לאכול, לשתות, לאונן ולישון - אלו הם החיים לפי היצר ולא לפי היצירה, הם לא החיים לשם משהו, הם החיים של בילוי אינסופי שלאט לאט מכלה את התודעה של הנפש ושל הגוף.
"להיות או לא להיות", שאל המלט כשהוא לא ידע מה לעשות עם החיים שלו. להמשיך אותם, ללמוד, לאהוב? או להיתקע עם הפקודה של אבא – הדרישה לנקמה. המלט נמצא במקום של המתבגר שצריך לדעת להשאיר את ההורים מאחורה, להשאיר להם את הכבוד של החיים שלהם, ולנסות לבנות חיים יותר טובים לעצמו.
לצאת לחיים ואל האחרים יכול להיות מאיים ומתסכל מאוד, כי תמיד יש יותר טובים ומוצלחים ממך. תמיד מפתה מאוד להישאר "בתוך הבטן של הלוויתן", בתוך היבשת של אמא או בבית. בגלל זה במקרים בהם המתבגרים מדברים על ההורים באופן תמידי יש להקשיב בזהירות ולשאול מדוע עדיין מה שמרגש אותם ומעסיק הם ההורים ולא החברים?
המתבגרים אוהבים לומר "שהם לא ביקשו להיוולד", וזה נכון. בגיל הזה הם חייבים לעשות את המעבר ממי שנשאר להאשים את הוריו על שהביאוהו לעולם (בעיה של ההורים), אל מי שנולד לחיים של עצמו.
ההתמסרות להתענגות ממיתה מפגישה אותנו עם המתבגרים שלא עובדים, לא לומדים, לא משחקים…
זו תקופה פורייה להרבה מחלות פסיכוסומטיות: כניסה "לתוך גוף ללא גוף" – המתבגר המתענג חי בתוך גוף, הוא כולו גוף, אבל בעצם הוא חסר גוף משלו.
בכדי להגיע לגוף של הזולת, לפגוש גוף אחר, צריך המתבגר קודם כל "לנכס לעצמו גוף משלו": הוא עובד אתו, מיטיב עמו וכובש אותו.
הוא בעל "חסר", לא שלם ולא כל יכול, ועם החסר הזה הוא יצטרך לעשות הכי טוב שאפשר ולהשתפר. יופי, יכולות, חכמה, הם סיבה להשקעה.
גיל התבגרות הוא הגיל של התעוררות האביב, אבל זה לא גוף של הורמונים ואינסטינקטים. זה גיל של דחפים שונים, מפתיעים, לא רצוניים, אבל כולם דחפים שדוחפים לכיוון טוב אם יודעים איך להתנהל איתם. הדחפים הם תוצר של ההיסטוריה של כל אחד. זוהי לא תופעת האורגניזם. זוהי הופעת הדחף הממשי שקשור ללא מודע של כל אחד. היות שמדובר בדחף ולא באנרגיה, אין צורך בפורקן, אין צורך להשתחרר. מה שהמתבגר מבין עם הזמן הוא שאם הוא ידע לעשות טוב עם הדחפים שלו, הוא ידע ליהנות דרך האנשה של העונג, סובלימציה.
אין שום צורך להמשיך להשוות בשיעורי חינוך מיני את האדם לחיה. האדם הוא לא חיה, כי מרגע שנולד הוא נולד לתוך תרבות ושפה. אבל כן, האחרים של המשפחה, הטלוויזיה והסרטים, של כל התרבות בתוכה הוא חי, מכוונים ומאלפים את המיניות של כל מתבגר. הדוגמאות משאירות אצלו רישומים.
התפקיד של המטפל כמישהו שלא בא לחנך, אבל כן רוצה לשמוע ולהבין מה מציק ומה מטריד בקשר למיניות, יכול להיות מציל ומעצים בתקופה הזאת, עוזר להמציא דרך בהתאם לנטיות, לריגושים ולפנטזיות בקשר למין. האנשה חוצה את הסינדרום ההיפר-אקטיבי של זמננו, זה שמקדש את הפורקן והעשייה, על מנת להגיע לתשוקה ולסיפוק, כמו גם להגיע למעמד של גבר או של אישה.
המעמד הזה דורש כברת דרך ואין בו סיפוק מידי. נדרשת דרך של חקירה, של סקרנות ושל למידה. מעמד שדורש סבלנות, שהיא אינה תכונה המאפיינת לא את המתבגר ולא את תקופתנו.
תקופת ההתבגרות היא תקופת ההבנה והחקירה, וזה לא זמן למסכנות: לדעת מאיפה אתה בא ולאן אתה הולך, ללא אבחנות דרמטיות.
ומכיוון שכל אחד מאתנו, כמו שלאקאן מציין, הוא "הריון שנגמר בטרם עת", הדרך היא עדיין ארוכה, והמתבגר עדיין צריך להמציא את עצמו. זה נכון שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ, אבל הוא לא בהכרח חייב להיות תפוח, הוא יכול להיות משהו אחר.
כשהמתבגר מפסיק לכעוס ולמחות נגד ההורים והחברה, נגד בית הספר והמסגרות, רק אז הוא יצא לדרך, בתקווה שלא יצטרך לומר כמו אסי דיין: "הלכתי הלכתי, ולאן שלא הגעתי – לא באתי".
*
קליניקה עם מתבגרים
מי מגיע לטיפול?
...מי מגיע לפגישה הראשונה? המתבגר או ההורה? מי מבקש את הטיפול, המתבגר או המבוגר האחראי?
...המתבגר מסכים לפגישה עם ההורים? האם המבנה הנפשי מאפשר עבודה רק עם המתבגר או חייבים תמיכה מהמבוגר? המתבגר שמוכן לבוא בתנאי שהמבוגרים יבואו אתו, או בתנאי שלא נדבר עם ההורים?
...הפגישה הראשונה שמתרחשת עם החבר של המתבגר שהוא במצוקה וההתייחסות לחבר כדובר ולא כ"מלשין"? ...המתבגר, שהוא דובר של מצב משפחתי שזקוק להתערבות במשפחה? ...המתבגר שזקוק לסביבה טיפולית במוסד? המתבגר שכדאי לו לעזוב את הבית?
זאת קליניקה של הלא ידוע…
*
כשהמטפל פוגש את המתבגר שסובל ויש לו בעיות, הוא ינסה דרך השיח להגדיר מהו הסימפטום של הנער ומהו המבנה הנפשי של הנער. הקונפליקטים והדילמות של המתבגר הם חוויה שונה בהתאם למבנה הנפשי.
קליניקה היא לא חינוך וגם לא מוסר. יש להיות שם בשביל להקשיב למה שנאמר בין הדיבורים על הסובייקט שמדבר.
המנהרה חשוכה, והמטפל מסייע עם פנס של הקשבה.
המתבגר, יותר מכל אחד, זקוק למטפל גמיש, כזה שלא שומר בקדושה ובנוקשות על גבולות הטיפול - SETTING.
לכן, המטפל חייב קבוצת חשיבה עם מטפלים אחרים כדי לחשוב על כל מקרה והכיוון שלו.
כל פגישה היא פגישה של עבודה, לא מדברים סתם, תפקיד המטפל לכוון את השיח אחרי שהוא מקשיב. אם המטופל מגיע עם גבס ואומר שנפל במקרה, לפעמים סתם אין לו חשק לדבר, או שיש לו מחשבות אבל "הן לא לשיתוף", חשוב שהמטפל ירצה לדעת, שהוא יהיה סקרן. חשוב שהמטפל ידע כיצד להוביל בשיחה ל"מילה מלאה", לאסוציאציות , למוזיקה, לחלום, לזיכרונות, לסרט.
המטפל נותן מענה למה שהוא שומע עם פחות פירושים של משמעות אינטלקטואלית, או הסברים של סיבה. הוא כן מהדהד עם השיח ומקשיב ללא מודע, לנפש של המתבגר.
יש את המתבגרים שבמקום ה"בלה בלה בלה", נשארים בשקט כי אין להם מה להגיד. במצב כזה אומנות המטפל היא לעודד דיבור אצל מי שנעצר. השרבוט של וויניקוט היא דוגמה נהדרת להמצאה של מטפל על מנת שיופיעו מסמנים, דיבורים, אסוציאציות. לחפש זיכרונות, לדבר על סרטים, על סדרות, ואולי גם על ספרים.
מה שחשוב הוא שהמתבגר ידבר, כי כמו שלאקאן מציין, כשמישהו מדבר הוא תמיד יאמר יותר, פחות, או אחרת ממה שהוא התכוון לומר - כי יש משהו שומע באמת.
לא ממהרים לשנות. ללא "להט לרפא" (FUROR CURANDIS – FREUD). העבודה היא אתגר של כל מקרה ומקרה, בכל מיני קומבינציות אפשריות. יחד עם זאת, אין הכוונה לעמדה פסיבית של המטפל, במיוחד בזמנים של רגרסיה ונסיגה פנימה, שהיא לא תמיד נסיגה בשביל התחדשות והיא מובילה לניוון.
מושג ה"טרנספרנס" (העברה) מדבר על האמונה של המטופל בידע של המטפל לנהל את הטיפול. אי אפשר לפתח טרנספרנס במקרה שמטפל משדר שהוא יודע מהר מדי, שופט או מחנך. התפקיד של המטפל הוא לחקור את הנאמר.
חלומות, זיכרונות, תיאור בפרטי פרטים של אירועים פותחים את הדלת ללא מודע. אנחנו מזמינים לדבר על מנת לשמוע "בין השורות". בטרנספרנס ייתכן שהמטופל משליך דמויות וציפיות על המטפל. האומנות של המטפל היא לדעת לא להיות הדמות, רק להבין את הציפייה.
האומנות של המטפל היא היכולת לאמן את "המכשיר שלו" – שהוא "הוא עצמו". הוא עושה זאת באמצעות הטיפול האישי שלו, עבודות, סמינרים והדרכות. גם המטפל צריך לתת תשובה לשאלה אודות תשוקתו וקיומו. התשובה שהוא נותן לעצמו טובה רק בשביל עצמו, ובטיפול הוא מאפשר למתבגר לעשות את דרכו שלו.
המטפל הוא לא חבר, הוא לא הורה, הוא לא מורה, הוא לא ידיד, הוא לא סמכות. הוא מטפל – מי שמקשיב על מנת לדעת מה כואב ולמה.
המטפל הוא גם לא ראי, לא משקף את מה שיש, אלא מחפש משהו שלא רואים. אם המטופל הגיע לפגישה ללא חשק לעבוד, הכי טוב יהיה לדחות את המפגש לפעם הבאה. זאת בכדי לא לבזבז את הערך של הטיפול. טיפול הוא לא חובה – הוא בחירה.
עובדים עם מילים, דרך הסמלי מנסים לחצות את הדמיוני. מה הנוסחה של מה שחוזר על עצמו, מעגל הקסמים ששולט בחיים. התערבות של המטפל היא שאלה למחשבה, סימן לכוון, עמדה, הפתעה, אומר נוגע לכוון שמערער את ההנחות הקודמות, מפריע את אזור הנוחות, מתקרב למועקה, מניעה, ונותן מילים למה שלא התנסח. אי אפשר לדעת מראש מהו האפקט של מה שנאמר בפגישה. מדובר בחומר שמתבשל אצל המטופל. אם ההתערבות הייתה טובה, יהיה הרבה חומר לעבודה בפעם הבאה.
המטופל, המתבגר הוא השחקן הראשי של הטיפול בשביל להיות השחקן הראשי של חייו.
המטפל הוא השחקן שמשחק בהצגה של המטופל את מה שמצופה ממנו ואת ההפך, את ההפתעה.
