נועה לא יכולה להפסיק לבכות והיא גם לפעמים מרביצה לי תוך שהיא בוכה / אנה גלמן

נועה שלנו, בת ארבע וחצי, והיא עדיין בוכה כל יום בגן, בכי כזה שאי אפשר להרגיע אותו ומה שאנחנו עושים לא עוזר. זה קורה גם בבית, התקפי בכי בלתי נגמרים, והאמת? זה מתיש...כי מתוך עצבים היא גם מרביצה לנו.

אנחנו לא מצליחים להבין מה קורה לה. אנחנו מאד אתה, ומחבקים אותה, משחקים אתה כדי שתדע שאנחנו שם, מנסים, ושום דבר לא עוזר. לפעמים זה בכי של שעות!

*

בכי יכול ללא ספק להיות מאד מבלבל. זו שאלה טובה: מתי בוכים מכאב, מתי בוכים מפחד, מתי בוכים כי מתוסכלים, או כועסים...

ומתי סתם בוכים, בוכים מתוך הרגל.

לפעמים ילדים בוכים מתוך הרגל כי פעם למדו שזה משפיע על ההורים. אולי בעבר זו הייתה תגובה מתאימה לבהלה או לכאב, וההורים ידעו להרגיע, אבל עם הזמן זה עלול להפוך להרגל שמשתק את החיים של הילד ומתסכל מאד את ההורה. זה מתסכל במיוחד אם הוא ינסה להבין למה הילד בוכה תוך כדי התקף הבכי שלא נרגע.

לילד עצמו אין מושג למה הוא בוכה. הוא כן "זוכר בגוף" שפעם זה ניחם אותו. וכששואלים אותו אין לו מה לומר על זה. אי אפשר לעזוב אותו, כי הוא בוכה עוד יותר חזק או מרביץ. זה הופך להיות מעגל סגור: הוא בוכה, האמא  מנחמת. זה לא עוזר לה, הוא ממשיך לבכות. אמא כועסת, הילד מתעצבן ומתחיל להרביץ ללא שליטה.

אין דרך לספק את מה שלא מחפש סיפוק. 

לפעמים זה קורה עם ממתקים. בהתחלה זה היה כיף לקבל ממתק פה ושם. אבל פתאום מתחילה מלחמה ומופיעה תביעה קשה לממתקים כאילו שסוף העולם מתקרב אם לא נותנים עוד ממתק.

הבלם למעגל הסגור נמצא בידיו של ההורה. הבכי הבלתי נגמר הוא התקף לא רצוני, והילד עצמו לא מספיק חזק כדי לעצור אותו.

איך עושים את זה?

כאמור, להרגלים אין משמעות, ואין טעם לנסות להבין אותם. מה שכן כדאי לעשות זה להמציא דרך ללמוד איך להתגבר על ההתקף, כשכל אחד מוצא את הדרך שמתאימה לו. כשנועה בוכה אפשר לעזור לה (כמו לכל אחד), ללמוד להירגע בעזרת נשימות; ללמד אותה לנפח בלונים; להריח משהו, לטעום, או להקשיב לצליל; לשתות מים עם קשית. כאשר היא מתחילה להרביץ עדיף שניקח את הידיים המשתוללות והמרביצות, ונגיד לה שעכשיו נחזיק לה את הידיים למשך חמש דקות. את הדקות אפשר למדוד עם שעון חול; אפשרות אחרת היא לשמוע שיר מההתחלה עד הסוף כשמחזיקים את הידיים. זוהי החזקה לא כועסת, לא מענישה, אלא החזקה שכמו מנסה לעבור מהערוץ של ההתקף לערוץ של רגיעה.

חשוב לדעת שהמסר הזה לא עובד עם מילים, המסר צריך לגעת בגוף, זה הגוף שצריך להירגע לא השכל. אנחנו קודם כל רוצים להרגיע  את הסערה, לקרר את מה שרותח - ללא מילים.

ההחזקה ברורה עם הסתכלות בעיניים שאומרת: "לעצור" דורשת כוח, אבל ללא כעס. וכך, ההחזקה הזו תירשם אצל נועה כאפשרות חדשה של התאפקות. כשאוחז בה הכעס והבכי ההחזקה של המבוגר משחררת. רק אחר כך, בדיעבד, אפשר לדבר על מה שמפריע לה, ועל מה שמפריע להורה. לאט לאט נרשם עוד הרגל, הפעם חיובי יותר.

באשר לבכי בגן.

כדאי שמישהו אחר ילך אתה לגן, לא ההורים, אולי סבתא, כי נראה שהנוכחות של האמא גורמת לכוח משיכה אליה, קשה לה לחתוך. אם היא תבכה אז סבתא יכולה לעשות אתה סיבוב בחוץ עד שהיא תירגע, ואחרי זה היא תחזור לגן. זה לא טוב לתת לה לבכות כשהיא לבדה, כי הרי היא לא תוכל להירגע בעצמה, אבל הסבתא או מבוגר אחר, שלא ינחם, ולא יחבק, יוכלו לעזור ולהעביר את תשומת הלב למשהו אחר. זה עוזר להסתכל על ציפורים, על עצים, לשתות משהו, או פשוט להתנדנד בנדנדה. הרעיון הוא לעורר עניין במשהו אחר כדי שהילד יוכל ללמוד להיות עם עצמו, בגוף שלו/ה.

נראה שנועה עוד לא יודעת איך להפסיק את התקף הבכי. קרוב לוודאי שהיא תשמח להיות משוחררת מההתקפים, ולהתפנות לדברים מעניינים יותר מבלי להיות תלויה בחיבוקים.